משרד בקומה השישית.
במרחק הליכה מהבית.
משרה נחמדה. תשע עד חמש.
נוף על כל תל אביב כולל חוף הים
ארוחת צהריים קבוע בקופיבר.
נשמע נהדר?
לא בדיוק.
הרגשתי כמו רפונזל.
זאת עם הצמה הארוכה במגדל הגבוה
שמחכה שהאביר יבוא להציל אותה.
אבל במקרה שלי הוא לא בא.
במקומו הגיע יום אחד התקף חרדה.
שהגיע תוך שנייה.
בלי אזהרה מוקדמת אפילו קטנה.
מלחיץ עד אימה.
כזה שהבטן מתהפכת. הידיים מזיעות.
הלב דופק במהירות שלא חשבתי שקיימת.
התקף חרדה ראשון.
מתוך אינסטינקט ירדתי במהירות
באמצע העבודה במעלית,
והתחלתי ללכת במהירות ברחוב,
מנסה להרגיע את ההרגשה הלא מוכרת שהשתלטה עליי.
התקשרתי לבן אדם היחיד שהיה יכול באותו הרגע להציל אותי,
מון אמור. אבל הוא לא ענה.
"אני בפגישה" שלח לי הודעה,
ואני ממשיכה ללכת בלי לשים לב אפילו לאן.
אחרי כמה דקות ההרגשה הנוראית נרגעה.
גם אני.
לא חוויתי עד אז אף פעם התקף חרדה,
זה היה הראשון. אבל לא האחרון.
במהלך החודשים הבאים חוויתי עוד שניים שלושה התקפים כאלו,
כבר הבנתי שהם מגיעים.
אבל שום דבר לא יכול להכין אותך לדפיקות הלב ששוטפות את הגוף,
משתקות אותו באימה.
ולאחר מספר דקות כאילו כלום.
הכל חוזר לשגרה.
כאילו לשגרה אבל לא באמת
כי יש תמיד מחשבה,
מתי הוא יגיע? ההתקף הבא.
אז התבוננתי.
נעצרתי שניה לחשוב.
למה הוא פתאום הגיע. התקף החרדה המאיים
והבנתי שחלק ממנו נובע משגרת יום של חיוך לא אמיתי.
כי אולי מבחוץ הכל היה נראה טוב,
אינסטגרמי כזה. עם פילטר.
אבל מאחורי הפילטר, הסתתרה האמת.
עזבתי את העבודה זמן קצר אחרי.
והתקפי החרדה?
ירדו באינטנסיביות שלהם, אבל לא נעלמו
ומלווים אותי מאז.
גם ההתבוננות מלווה אותי מאז.
לחשוב מה טוב לי וגם מה לא.
לשחרר התנהגויות מסוימות,
לסגל הרגלים חדשים,
ובעיקר לשחרר מה שלא עושה לי טוב.
או לפחות לנסות.
תגובה אחת
אורלי יקרה. שמח שהצלחת להתגבר על ההתקף חרדה.אין ספק שזה מעומס שאנחנו לוקחים על עצמנו.אורלי חשוב לשחרר את המחשבה שיש התקף נוסף בדרך. אני בטוח שאחרי שעזבתי את מקום העבודה וזה שאת הולכת לים ולהתמלא באנרגיה טובה ומרגישה שם בבית מרחיקה ממך כל עומס ולחץ.אהבה עצמית מאוד חשובה.מותר וחשוב לחבק את עצמנו ולהגיד בכל רם אני אוהב את עצמי.תמיד להרגיש אם כתר מלכות על הראש.שולח חיבוק ענקי והמון אהבה